מבוא לניו מדיה - שראון פז

תרגיל מסכם - חקירה פרטית

בחרתי להתמקד ביצירה חברתית: בעקבות השיעור האחרון עם עדי והשיחה שהייתה לנו על גוגל.
החלטתי להתייחס לזה ביצירה חברתית.

נכנסתי לפייסבוק לרשימת החברים שלי והתחלתי לשוטט בין פרופילים של חברים של חברים של חברים וכך הלאה.

בשלב מסוים הגעתי לתמונת פרופיל של נוער לי נגן, שממש משכה לי את העין. אז נכנסתי לפרופיל והתחלתי לחקור את הפרופיל שלו. תוך כדי שיטוט בפייסבוק שלו גיליתי שיש לו 3 אתרים, נכנסתי גם אליהם וחקרתי אותם. אחר-כך פניתי לגוגל וגם שם חיפשתי אותו גם שם בעברית ובאנגלית.

הפייסבוק שלו: https://www.facebook.com/noarlee.naggan?fref=ts

האתר שלו: http://www.noarleenaggan.com/

האתר שלו ושל השותף שלו: http://www.wildberry-design.com/

האתר של הלהקה שלו: http://www.gloriana-ensemble.com/he/

נוער הוא אחד המייסדים של הלהקה וגם משתתף בה בתור זמר סופרנו. הלהקה שרה שירים מהמאה ה-15\16 באנגליה. המלכה אליזבת הראשונה כיהנה בזמן הזה ולפעמים קראו לה גלוריאנה ומשם נוער אימץ את השם ללהקה שלו. הנה דוגמית:

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&list=PLBgbA8mxLWDJNj8MBfMJ1J7xB5WMIAcC3&v=5LxQ_bQb0J8#!

נתקלתי בעוד הרבה אתרים שבהם היו לינקים לאתרים שראינו עד כה. 

בנוסף נתקלתי בסרטון אנימציה שהוא ייצר: http://www.youtube.com/watch?v=jsOfUyh8EP0

טוב אז, אחרי שלמדתי קצת יותר על נוער, החלטתי לכתוב לו קטע קצר שמתאר איך אני חווה ורואה אותו כאדם דרך המידע שאספתי עליו ברשת.

למרות שממש רציתי, לא יכולתי לפרסם אצלו פוסט בגלל שרק חברים יכולים לרשום לך פוסט בפייסבוק וכרגע אנחנו עוד לא חברים.. אבל בכל זאת שלחתי לו את הקטע בהודעה פרטית.

וזה מה שכתבתי לו:

"דמות שחור לבן תפסה לי את העין,
מתקופה ישנה, שגם אליי דברה.
בעודי מקליקה בין התמונות והציורים,
יצא לי לשמוע כמה שירים.
שירים ששרת בשפות שונות,
מתקופות ישנות.

עברתי לגלול בעמוד הראשי.
קופצת מפוסט לפוסט 
ומידי פעם מצחקקת לי.

השמחה והצחוק זולגות מכל מילה
ואנרגיות חיוביות מורגשות ממש מההתחלה.
את תחומי עניינך הפכת לפרנסה
ובעיניי זאת ברכה! - מכניסה?! (;

לב רך ואוהב,
מציץ לו בין הפוסטים השונים.
אופי חזק עומד לצידו,
אופי של אדם שגאה בעצם היותו.

You inspired me (:


מעניין לעקוב אם ואיך הוא יגיב להודעה שלי.

בתוך תהליך שמתי לב שאת רוב המידע אספתי מהפייסבוק, ופחות ממקורות נוספים.

וחשבתי לעצמי שאמנם האינטרנט רחב ומלא מידע על כל דבר ועניין ואדם כמעט, אבל עדיין נראה כי מי שלא לוקח חלק פעיל ומעורב ברשת (כמו למשל בפייסבוק), כמעט נעלם בחברה הווירטואלית. 

אם אדם באמת לא יהיה פעיל ברשת, האם עדיין ניתן למצוא אותו שם?

כמה שעות נצטרך לבלות מול גוגל ומנועי חיפוש למיניהם עד שנמצא את המידע שמספק אותנו?

עד כמה פעילות שלנו משפיעה על כמות המידע שיש עלינו ברשת?

עד כמה ניתן לדעת מול מי אנחנו עומדים באמת?


הכנתי סרטון שמראה את התהליך שעברתי בזמן התרגיל:

כתיבה - עדי שורק

הלקסיקון

Today my friends,

you're out of luck.

Because, the first person you're going to meet,

really does suck.

Bittern Barkis is his name,

a foul man with a foul desire.

His greedy hunger for silver and gold,

turned him into a liar.

He deceived many,

one of them, his supposed bride.

Who he killed in cold blood,

then ran off to hide. 

Still in her gown

and walking amongst the living dead.

The Corpse bride continued to search,

for the groom that fled.

Hopeless and lost,

our bride went to seek some advice.

She knocked on Elder Gutknecht's door

and told her story of betrayal and vice.

Elder Gutknecht was very wise

and knew straight away.

She must seek the pumpkin king,

without further delay.

Past the purple bubbling pond

and through the haunted wood.

She found Halloween town

and oh! wait! there Jack Skellington stood!

She told Jack - the pumpkin king,

her tale and suddenly stopped.

Her Maggot appeared,

as her eye popped.

The Maggot spoke,

while staring at Jack.

He said they should talk to the Major,

so they had to turn back.

The Major was a jolly fellow,

well.. over all of course.

In a second he sometimes turned bitter

and I think his two faces were the source.

Back to our bride

and her Skellington friend.

They passed by Oogie Boogie's,

that place in Dark End.

Oogie Boogie was a nasty

piece of work.

Passing by his darkness - they saw,

Oogie's ever lasting smirk.

Jack and our Corpse bride,

couldn't find the Major at all.

But they bumped into Zero,

who was chasing his jumping ball.

Jack looked at Zero

and knew what to do.

He gave Zero to the bride,

so she wouldn't be so blue.

Our Corpse bride thanked Jack

and began smiling once more.

Finally, she feels no pain

and has someone to adore.

מבוא לווידאו וקולנוע - חן שיינברג

יומן

דיברנו על סוגי יומנים וראינו כמה וכמה דוגמאות.
אחר-כך חן נתן לנו משימה, לצלם יומן משלנו .. וזה מה שיצא:

אני בטוחה שיש לי עוד מה לשפר בסרטון הזה
יש לכם הצעות? אשמח לשמוע!
(:

מבוא לניו מדיה - שראון פז

מצלמה נסתרת

בהמשך למחקר שלי לחום ו-tracking אני החלטתי לשים מצלמה נסתרת במקרר ולעקוב אחרי המקרר ומה קורה איתו במהלך שעה\שעתיים במשך 4 ימים.

וזה מה שיצא:

לאחר מכן שמתי את המצלמה על בובה של תאומות ונתתי להם לשחק בה.
זה מה שיצא לאחר בערך שעה:

נכון הסרטון של הבובה קצת מסחרר (לפחות אותי)..
אבל בכל זאת.. מה דעתכם?? (:

מבוא לניו מדיה - שראון פז

סיפור עם משל

דיברנו היום על סיפורים שיש להם משלים ושראון הקריא לנו סיפור כזה. דיברנו קצת על הסיפור עצמו ועל המשל שבו ואז בכללי על משלים. היינו צריכים לכתוב סיפור משלנו שיש לו משל.

זה הסיפור שלי:

The southern lands,
that’s where our tale is set.
In a land as unique,
as the river is wet.

There lived a farmer,
with his little lad.
Distant from the others,
ohhh.. it truly is sad.

You see, the lad was different,
he had no talent working the land.
Yet his mind was eager,
to make the farm expand.

Everyone discouraged the lad,
teasing him at will.
It was like watching a pack of wolves,
going for the kill.

But this happened all the time,
to the farmer's little boy.
And yet, he worked on his plan
with a great deal of joy.

The little lad,
always smiled – its true!
He laughed and giggled,
he was never blue.

Day after day,
the people's teasing were heard.
They were followed by giggles,
while his thoughts soared like a bird.

Nights passed quickly
and so did the days.
At sunrise he finished
and took a minute to remember his ways.

He shown like the sun,
when he brought his father to see,
the contraption he built, was hard at work,as they sat down for tea.

From that day forwards,
the farm grew in size.
And the villagers?
They couldn't believe their eyes.

Ashamed of their behavior,
towards the little boy.
They just stood there,
staring at his new toy.

All the villagers,
envied that little lad.
For he possessed
something they never had.

אז מה דעתכם? (:

מבוא לווידאו - רן אייזנשטט

דמות

דיברנו הפעם על סרטים דוקומנטריים, ספציפית על סרטים שמדברים על דמות מסוימת.
רן הראה לנו מספר דוגמאות ולבסוף היינו צריכים לצלם סרטון על דמות משלנו. מה שלי ישר קפץ היה שרן אמר שאפשר לעשות לא רק על דמות\אדם אמיתית אבל אפשר גם לעשות סרטון על דמות דמיונית.

לקחתי את ההזדמנות וכתבתי סיפורון על דמות ואז... צילמתי את הסיפור.
לפני שתשאלו למה באנגלית.. אני יקדים אותכם ואומר שכתבתי את הסיפור באנגלית ואז תרגמתי אותו לעברית. הבעיה הייתה שהסיפור לא העביר את התחושה שרציתי כמו שצריך בעברית..
התלבטתי לגבי זה הרבה ובסוף החלטתי להשאיר את הסיפור באנגלית.

אז הנה מה שיצא בסופו של דבר:

איך??? אשמח לשמוע את דעתכם על הסיפור, על הסרטון ובכללי על הרעיון(:
מקווה שנהנתם!
עד לפוסט הבא(:

כתיבה - עדי שורק

חפץ - סטיק לייט

פרספקטיבה 1#:

איזה מן נוזל יש בתוך הפלסטיק?
הסטיק לייט נראה ישן, הוא כבר לא זוהר.
האם עצם הבחירה בסטיק לייט ישן אשר לא פועל כבר, מראה לי דבר מה על אותו בן-אדם?
האם הסטיק לייט מזכיר לה את הילדות או סיטואציה מהעבר?
האם החומר שבפנים רעיל?
האם הצבע שלו משמעותי?
האם זו בחירה אקראית או מכוונת?
למה היא שומרת סטיק לייט ישן שאין לו כבר שימוש?
כמה זמן הוא נמצא אצלה?
האם היא רוצה להעביר איזשהו מסר דרך הסטיק לייט הישן?

כתבה: לירון שאזו

פרספקטיבה 2#:

לאור ההשקמה המוקדמת מהרגיל, החפץ שלי נשכח לו בבית.
אז אספר לכם קצת עליו. מובן שהוא חשוב לי אחרת למה הייתי מדברת עליו?
זה חפץ שמזכיר לי תקופה שהתרחש בי שינוי, כמה שינויים, שחלקם עוד לא סיימו לשנות ולהשתנות.
קיבלתי אותו בצבא, בלילה מלא שירים, קפיצות והמולה שלמה. לילה של שקט, נדב"ר והליכה ארוכה.
כמו בכל לילה, אור הבוקר הוא סימן שהכשחה הסתיימה לזמן מה.
היום הפלסטיק שלו עדיין בגוון לבן זכוכית דהוי אבל הנוזל שבתוכו, קיבל גוון צהוב ירקרק שגם הוא קצת דהוי.
אבל ההשפעה והזיכרון שיש לי כשאני מביטה בו אף פעם אינו דוהה.
עובר לי סרטון מתומצת של התקופה הזאת, מאותו לילה ועד היום.
סרטון קצר שכזה לא נשמע כמו הרבה, אבל בכמה תמונות שאתה שולף מהזיכרון, אתה צובר מהם הרבה יותר ממה שציפית.

פרספקטיבה 3#:

תודה תודה לך! וואי סוף סוף! אני יכול לדבר!

הקול שלי לבסוף נשמע אבל רק לפעם הזאת ואז אחזור לישתוק שוב.

אז בבקשה תקשיבו לסיפור הקצר שלי, רק לכמה דקות ספורות. אני זוכר את הלילה שבו נולדתי.

הוא היה חשוך במיוחד. רק אני, אחיי ואחיותיי נצצנו וזרחנו ממש.

בגלל שהייתי שאני ואחי היינו תאומים והוא נולד בדיוק שניה לפניי, הוא הלך ראשון ואני אחריו.

הארנו את הדרך לאורך כל הלילה.

שיחקנו משחקים, מי יכול לזהור יותר חזק ולהחזיק הכי הרבה מעמד.
לא כמו אחי התאום, אני ניצחתי כי גם באור הבוקר אותי ראו. שמחתי כלכך!
אבל לא ידעתי שהשמחה עומדת להסתיים. לא הרבה זמן אחרי שהשמש זרחה הגענו לעצירה סופית.

הורידו אותי ואת כל האחים והאחיות שלי והורידו מאיתנו את האזיקונים.
זוג ידיים החזיקו בי ולא עזבו. אני הזדעזעתי ורציתי לצעוק לשמיים! ראיתי שאת האחרים זורקים לפחים! למה?? רק אתמול נולדנו! לא חבל..? אנשים חסרי לב!
אותי? הכניסו לתיק ומשם שמעתי כל מיני רעשים מוזרים. עד שלאחר מספר שעות ראיתי שוב את אור השמש לשבריר שניה. ואז הוצבתי בשקית קטנה עם כל מיני אביזרים אחרים שזיהיתי מאותו מקום.

הם היו נחמדים אליי ממש. מידי פעם, זוג ידיים מוציאות אותי החוצה שוב לאור, לריענון של כמה דקות ספורות.

זוג עיניים מביטות בי בחום ואני חושב שעל הדבר הזה שנקרא שפתיים עולה חיוך מפעם לפעם.

לו יכלתי עדיין לזהור ולנצוץ הייתי עושה זאת אבל הזדקנתי.

אינני יכול להפיק אור כמו פעם, אינני יכול להאיר בכלל... ובכל זאת, המבט אינו משתנה.