כתיבה - עדי שורק

עריכת חלום וכתיבה על הירדמות או יקיצה

The sand storm

All I see is sand, dirty orange, that was its color. I breathe it, walk on it, its stuck on my face – in my eyes and hair. I look like a walking sand statue in this storm, but it doesn’t matter. I'm just worried that I didn’t find it yet.
Just two faint images struggling in the sand storm, me and someone holding my hand tightly. I can neither see her face nor her body but I know she is a lost little girl. As the struggle continues we finally reach it – or at least I think we did. A small stack of stones, fragment of stone walls and a few planks of wood are still lying around. That’s all that was left, my eyes darkened but I pushed on looking around – searching as far as I can see. 

I hear a familiar voice, finally!! Someone survived. 
"Quickly bring her here! We have to get her on the last jeep and take her away from here now!" she said grabbing the little girl. I felt her struggling but the woman took her away. A second later I heard the jeep drive off into the distance. "Where did you send her off to? And where is her mother?!" 
She replied softly "no one could have saved them… we were too later…"
"But we can! I know we can! So come on lets go, we are wasting valuable time!"
Softly once more she said "we just can't". 

Her voice and her already faded figure disappeared into the sand storm. I started to run in every direction trying to recall where the jeep drove off to. All the while, I was thinking: "this isn’t happening! – There must be a way to get to the mother! There has to be!"

***

I wake up panting and franticly looking for that jeep – the little girl. But they weren’t there. Taking a few minutes to catch my breath. 
I realize I still have the urge to find them, to help. To find that scared little girl and unite her once again with her mother. Seeing them hugging each other, happily smiling, while both of them are unharmed.

I slowly put my head back on my pillow.
I'm still shocked.
So, I just lay there wondering... and still hoping.

פוטושופ והמרחב הדיגיטלי - איתי נדב

בהירות וקונטרסט

בשיעור הזה, התחלנו לדבר על תיקוני בהירות וקונטרסט בפוטושופ.
איתי הראה לנו מספר דרכים שאפשר לשנות\לתקן בעזרתם את הבהירות והקונטרסט בתמונות:
1 - brightness and contrast
2 - shadows and highlights

3 - levels
4 - curves

איתי אמר לנו לקחת 3 תמונות שאנחנו צילמנו ואז לתקן אותם באמצעות אחד או יותר מהטכניקות שלמדנו עליהם בכיתה. בנוסף היינו צריכים להביא את התמונה המקורית ואת התמונה המתוקנת

(before and after).

אלה התמונות שאני בחרתי ואיך שתיקנתי אותם:
(בכל זוג התמונה העליונה היא המקורית והתחתונה המתוקנת)

אזזז.... איך הניסיון הראשון שלי?

עד לפעם הבאה! (:

הדימוי המודפס - יעל גביש

אמנות והטבע

הפעם בשיעור דיברנו על אמנים שמשתמשים באלמנטים בטבע כדי ליצור יצירה כזו או אחרת. 

ראינו כמה דוגמאות, על אמנים שיוצרים עם חומרים ממש מהטבע שמתכלה (יצירה זמנית), אמנים שיוצרים במקומות בטבע שלא ניתן לראות אותם (כמו למשל באמצע מדבר הסהרה) וכד'...

ראינו גם דוגמאות של אמנית שצילמה ענפים של עץ שבו יכלו לראות בכל תמונה אות מה א' ב' באנגלית.
בעקבות הדוגמאות האלה קיבלנו משימה לבית, למצאו את האותיות שמרכיבים את השם שלנו (בעברית או באנגלית) - לא משנה מה מרכיב את האות, כל עוד לא סידרנו\נגענו בחומר שמרכיב אותו וכל עוד כל האותיות יוצרות סידרה.

אני צילמתי את שמי באנגלית:

כן.. אני יודעת אני מתחתי את התמונות - טעות.

אבל מטעויות לומדים ורק מתחזקים(:

(לא הצלחתי לעלות תמונה תמונה.. אז הכל ביחד לבנתיים..)
אני מוסיפה גם תמונה של כל השם פשוט לא מתוח:

עד לפעם הבאה(:

הדימוי המודפס - יעל גביש

קלסתרון

בשיעור הפעם המשכנו לדבר על סריקות. הפעם דיברנו על סריקות בדו-מימד.

קיבלנו משימה ליצור קלסתרון של עצמנו מלפחות 4 תמונות ישנות שלנו, אבל לא תמונות דיגיטליות אלא תמונות סטילס (כבר מפותחות). 

זה הקלסתרון שאני יצרתי:

הקלסתרון מורכב מ9 תמונות (חלק רק לרגע, חלק לפנים עצמם).

כדאי לכם לנסות את זה גם התהליך היה משעשע במיוחד!! (:

שיעור מיצב וחלל עם אילי לוי

בשיעור דיברנו על קופסה קטנה ושחורה. על מה אפשר לעשות איתה ואיך אפשר לתת לה חיים אחרים (בעצם לשנות לה את המשמעות).

התחלנו לעלות מספר רעיונות בכיתה ולבסוף קיבלנו כל אחד קופסה כזאת מאילי. לשיעורי בית היינו צריכים ליצור ממנה פיזית משהו אחר. להוציא אותו מהקשר של קופסה. 

בסופו של יום זה מה שאני יצרתי:

 

 

בובה של ליצן שמח, שברגע שמושכים לו את האף הליצן העצוב שהיה מוסתר, מתרומם.
בחרתי דווקא בליצן עצוב כי הרגשתי שאני יכולה לשחק עם המראה שלו יותר ולתת לו אופי.
רציתי גם להדגיש את השוני בעזרת הצבעים ולא רק ע"י הבעות פנים. (לא הזכרתי מקודם אבל הליצן שמתרומם הוא עצוב בגלל שלקחו לו את האף - כלומר זה בעצם אותו ליצן ב2 מצבים מנוגדים).

די נהנתי ליצור את הליצן הזה, וכמובן שאמשיך לעלות עוד עבודות בהמשך! (:

פוסט ראשון - שיעור במבוא לוידאו עם רן אייזנשטט

Stop Motion

 זה היה השיעור הראשון עם רן במבוא לוידאו, סוף היום שלנו ואני עדיין עם אנרגיות!
התחלנו לדבר על השיעור, מהלכו ומה יהיה בעתיד - סילבוס בקצרה. לאחר הפסקה של 10-15 דקות חזרנו והתחלנו ללמוד על סטופ מושן. העניים שלי נצצו ישר! כל-כך רציתי ללמוד סטופ מושן וליצור סרטונים עם רעיון וביצוע מגניב! תמיד נדהמתי מהרעיונות שראיתי ביוטיוב וממה שאנשים הצליחו ליצור.

רן הסביר על התוכנה שבה נשתמש ועל איך בדיוק התהליך מתקיים. הוא הראה לנו כמה סרטונים (דוגמאות) לסטופ מושן, דיברנו על ההיסטוריה של סטופ מושן, איך הכל התחיל ומה קרה בהמשך.

לקראת סוף השיעור רן נתן לנו משימה לבית....
לצלם סטופ מושן - לרשום את השם שלך בצורה כלשהי. הוא הוסיף ואמר שעדיף שזה יהיה מעל 50 פריימים.(להביא רק תמונות שנוכל לעבוד עליהם בכיתה ביחד פעם ראשונה).

חזרתי הביתה מחכה בקוצר רוח להתחיל לעבוד! 
ישבתי ועבדתי על זה כמה שעות רצופות הולכת וחוזרת מהרצפה למצלמה. 
כשסיימתי היו לי 65 תמונות.

כשחזרנו לכיתה, כל אחד הביא את התמונות שלו והתחלנו לעבוד עליהם, לחבר אותם וליצור מהם סרטון.

אוקי אז עכשיו הגענו לרגע הגורלי! ישבנו וראינו את הסרטונים של כולם, אחרי כל סרטון אנחנו ורן אמרנו כמה מילים על הסרטון.

וככה נראה הסרטון שלי:

קיבלנו התחלה ממש ראשונית של המשימה ההבאה שלנו.. אספר עליו בפעם הבא..
מקווה שנהנתם מהסרטון! ותזכרו זאת רק ההתחלה(:

פוסט ראשון - שיעור הדימוי המודפס עם יעל גביש

סריקות

פתחנו את השנה הראשונה, ואת השיעור הראשון בכלל בבית הספר, בנושא סריקה.
דיברנו על סוגי הסריקות והתחלנו להתנסות בסריקה של חפצים דו ותלת מימדיים. 
קיבלנו משימה לסרוק חפצים ולעשות ממנה תמונה שמספרת סיפור, תמונה שמראה משהו שבמצב רגיל אנחנו לא יכולים לראות, לשחק עם הצורות וכד'...

כשנגמר הזמן לתרגיל אלה התמונות שיצרתי:

     

אני אישית אהבתי את התמונה האמצעית העליונה. ובכללי אני מרוצה מהן - אבל כמובן תמיד יש משהו שאפשר לשפר ולהגיע עם העבודות לרמה יותר גבוהה.
קיבלנו משימה לשיעורי בית, להביא חפצים מהבית שמתארים את אופיו, מספר החפצים צריך לתאום את מספר החדרים בבית. לסרוק אותם כפי שעשינו בכיתה (סריקה של חפץ תלת מימדי). 

אלה החפצים שבחרתי להביא וכך גם הצגתי אותם בכיתה:

לקחתי חפץ מכל חדר בבית:

מטר - מסמן על הסדר והפרפקציוניזם של אמא שלי. הוא גם חפץ שאבא שלי משתמש בו בעבודה הרבה (ובכללי בגלל המעברים הרבים שהיינו צריכים לעשות במהלך שנות הילדותי וגם חלק משנות בגרותי, היינו משחקים בו המון). החלודה עם השנים הצטברה לה שם כמו שלאט לאט, חלקנו מקבלים את הפרפקציוניזם שלב אחר שלב וחלקנו מתרחקים מזה לא מעט.

בובה מחרסינה - כמו שעל הנעל של הבובה מלאה בבועות, כך גם אופי המשפחה (Bubbling personality). הפטרייה הקרטונית גם כן מעידה על כך שלמשפחה יש אופי קרטוני ומצחיק (במיוחד שכולם ביחד).

כדורגל קטן - אנחנו משפחה שמתוך 5 נפשות יש 3 גברים. שניים הם אוהדים שרופים של יונייטד ואחי הקטן אוהד של צ'לסי (הבנות ניטרליות). הסדקים שאנחנו רואים בכדור עצמו מעיד על הריבים והחוסר תקשורת בין שתי קבוצות האוהדים בביתנו.

בד כחול - הבד הזה מראה את הצד שלי בבית. אני בחורה שיש בה כמה רבדים שונים. למשל: החלק הבהיר והחלק מראה על הפשטות, הצד השני הצבעוני מראה על אישיות חיה. וישנם רבדים שאנו לא יכולים לראות רק מחתיכת בד אחת, לכן קיפלתי אותה ואינכם רואים גם את כולה.


טוב אז עד כאן להיום, מחכה כבר לשיעור הבא!! וכמובן לספר עליו ולהראות מה יצרתי הפעם(:

פוסט ראשון - שיעור כתיבה עם עדי שורק

Same Same - זיכרונות מסיאם
(שני טקסטים שמקרינים זה על זה - שיעור בנושא זיכרון בקורס מילים מחברות מפרקות)

"עומר, תטען את התותח! מהר! תירה עליהם! הם מתקרבים!".

"אל תדאגי, עכשיו אני יורה."

כך היינו צועקים אחד על השני מעבר לספינת הפיראטים הקטנה, שעומר קיבל ליום ההולדת. בכל פעם העלילה הייתה שונה. נלחמנו זה נגד זה כאשר אחד היה פולש ומנסה לכבוש את הספינה שהייתה של השני. היינו נלחמים יחד נגד צבאות של בובות, בימבה ענקית, מפלצות ים, שודדים שחטפו ואו פצעו את אנשי הצוות שלנו. וכשהספינה הייתה קטנה מדי לסיפור שלנו היינו תופסים את החרבות, כובע הפיראטים ובנדנה אדומה ומתחילים להילחם זה בזו בכל רחבי החדר. לפעמים היינו פולשים לאזור הלא נודע והמסוכן של שאר האוקיינוס הביתי בספינת הפירטים שלנו. היינו מחפשים מזון, נמלטים ממלכודות ומנסים לקפוץ בהצלחה בין ספות האבן שמבדילות ביננו לבין המים ששורצים בהם המוני כרישים ותנינים (מים רעילים בצבע סגלגל וירקרק) או לאוקיינוס המגמה הרוח שזורם מתחתנו.

"וואו, איזה ריח, אני לא מבינה למה ירדנו מהמונית. טוב, נו, אנחנו כבר פה. יאללה לסתום את האף ולהתחיל לצעוד."

צפוף פה, יותר מדי סמטאות, יותר מדי ריחות. מה זה? תמנון מיובש ברוטב זיעה?!

"עומר, תפסיק להתלונן, גם אני לא מסוגלת לנשום".

ראיתי אותו מושך בידה של אמא, שהסתכלה על באסטה מלאה תבלינים והוא מבקש ממנה ללכת.

יש! אמא הקשיבה לו. התחלנו לצעוד לכיוון הכביש הראשי, וכשאבא עצר מוניות, עומר הצהיר בקול רם:
"אנחנו לא חוזרים לצ'יינה טאון אף פעם! מסריח פה!"

אמא ואני התחלנו לצחוק ללא הפסקה. ועומר עמד שם כועס ועדיין מחזיק את האף.

חלמתי?

בעוד שידי נוגעת ומתנתקת משערותיה של ליזי, התחלתי להרגיש משהו שונה ומוזר בשיערה. הוא נהיה פחות רך ונעים, פחות ארוך. מיששתי את האוזן השמאלית שלה, הרמתי אותה אליי והסתכלתי על פניה, היא הייתה קלה מאוד ולא זזה כבר מספר שניות, אפילו לא מצמצה. שוב מיששתי את אותה אוזן. ואז הקשבתי לנשימותיה, שלהפתעתי נעלמו. זה לא יכול להיות, איך דבר כזה קורה?! הגורה שלפני שניה הייתה בעל חי ונושם, הפכה לבובה. נלחצתי וכמעט הפלתי אותה מידיי, נתתי לפעימות הלב שלי לאט לאט לחזור לסדרם, ובהיסוס, מיששתי את האוזן הימנית שלה. ואז, כאילו היא נשמה לאורך כל הזמן הזה, היא קפצה עלי והביאה לי נשיקה רטובה ללחי.