פוסט ראשון - שיעור כתיבה עם עדי שורק

Same Same - זיכרונות מסיאם
(שני טקסטים שמקרינים זה על זה - שיעור בנושא זיכרון בקורס מילים מחברות מפרקות)

"עומר, תטען את התותח! מהר! תירה עליהם! הם מתקרבים!".

"אל תדאגי, עכשיו אני יורה."

כך היינו צועקים אחד על השני מעבר לספינת הפיראטים הקטנה, שעומר קיבל ליום ההולדת. בכל פעם העלילה הייתה שונה. נלחמנו זה נגד זה כאשר אחד היה פולש ומנסה לכבוש את הספינה שהייתה של השני. היינו נלחמים יחד נגד צבאות של בובות, בימבה ענקית, מפלצות ים, שודדים שחטפו ואו פצעו את אנשי הצוות שלנו. וכשהספינה הייתה קטנה מדי לסיפור שלנו היינו תופסים את החרבות, כובע הפיראטים ובנדנה אדומה ומתחילים להילחם זה בזו בכל רחבי החדר. לפעמים היינו פולשים לאזור הלא נודע והמסוכן של שאר האוקיינוס הביתי בספינת הפירטים שלנו. היינו מחפשים מזון, נמלטים ממלכודות ומנסים לקפוץ בהצלחה בין ספות האבן שמבדילות ביננו לבין המים ששורצים בהם המוני כרישים ותנינים (מים רעילים בצבע סגלגל וירקרק) או לאוקיינוס המגמה הרוח שזורם מתחתנו.

"וואו, איזה ריח, אני לא מבינה למה ירדנו מהמונית. טוב, נו, אנחנו כבר פה. יאללה לסתום את האף ולהתחיל לצעוד."

צפוף פה, יותר מדי סמטאות, יותר מדי ריחות. מה זה? תמנון מיובש ברוטב זיעה?!

"עומר, תפסיק להתלונן, גם אני לא מסוגלת לנשום".

ראיתי אותו מושך בידה של אמא, שהסתכלה על באסטה מלאה תבלינים והוא מבקש ממנה ללכת.

יש! אמא הקשיבה לו. התחלנו לצעוד לכיוון הכביש הראשי, וכשאבא עצר מוניות, עומר הצהיר בקול רם:
"אנחנו לא חוזרים לצ'יינה טאון אף פעם! מסריח פה!"

אמא ואני התחלנו לצחוק ללא הפסקה. ועומר עמד שם כועס ועדיין מחזיק את האף.

חלמתי?

בעוד שידי נוגעת ומתנתקת משערותיה של ליזי, התחלתי להרגיש משהו שונה ומוזר בשיערה. הוא נהיה פחות רך ונעים, פחות ארוך. מיששתי את האוזן השמאלית שלה, הרמתי אותה אליי והסתכלתי על פניה, היא הייתה קלה מאוד ולא זזה כבר מספר שניות, אפילו לא מצמצה. שוב מיששתי את אותה אוזן. ואז הקשבתי לנשימותיה, שלהפתעתי נעלמו. זה לא יכול להיות, איך דבר כזה קורה?! הגורה שלפני שניה הייתה בעל חי ונושם, הפכה לבובה. נלחצתי וכמעט הפלתי אותה מידיי, נתתי לפעימות הלב שלי לאט לאט לחזור לסדרם, ובהיסוס, מיששתי את האוזן הימנית שלה. ואז, כאילו היא נשמה לאורך כל הזמן הזה, היא קפצה עלי והביאה לי נשיקה רטובה ללחי.